הרשימה

אחרי שנה וחצי של איומים במלחמה מכיוונים שונים ומשונים, החל מאיראן, עבור בביבי וכלה ביוני בן דור, הלכתי סוף סוף לקחת ערכת מגן. קצת מביך שעדיין לא היתה לי, בהתחשב בעובדה שדאגתי לכך של-120 אנשים אחרים תהיה אחת כזו כבר מזמן, אבל נאלצתי להתמודד עם המבוכה.

הדברים הקטנים האלה שאני לא עושה- ללמוד איך בודקים שמן ומים. להחליף ערכת מגן. אני לא יודעת, לא לא לא, עזבו אותי. מין חרדה מטופשת, דלתות שאני לא מתקרבת אליהן במוח שלי, שאני יודעת שיום אחד יתפוצצו עלי, וזה יכל להיות כל כך פשוט למנוע את זה פשוט.

אז למה הלכתי עכשיו? לפני שבוע אזרתי אומץ ושאלתי את אבא אם הוא לקח לי ערכה. הוא אמר שכן ואז הסתבר לנו שבעצם לא. הפיתרון שלו? "תקחי את שלי, אני לא צריך". מערכת הנשימה של הורים פשוט עובדת אחרת. ממש אני רוצה את הנשימה שלו על הנשמה שלי. יום לפני ראש השנה, אני ועם ישראל מתייצבים בתחנת החלוקה בבת-ים.

אני מגיעה, הכל רגוע. "מה עושים? איפה התור פה?" אני מנסה להבין.

"תרשמי את השם שלך שם, יש רשימה על הקיר" בחורה רוסיה צעירה אומרת לי ומצביעה קדימה בתור.

אני נרשמת, מספר 246, והולכת לשבת בצד. דווקא בסדר פה, לא קטסטרופה כמו שחששתי. כולם רגועים, נחמדים, ממהרים לעזור. בקידמת התור יש מאבטח שמקריא שמות ומספרים מרשימות קודמות, קרועות. כל פעם נכנסים עשרה. לפי חישוב מהיר תוך שעה אני בפנים. 

אני מוציאה אוזנייה וספר, בודקת אופציות על ישיבות טלפוניות וספרים שאפשר להתקדם בהם, וכל הזמן תוך כדי קצת צוחקת על עצמי- אין סיכוי שזה המצב שהגעתי אליו. אני וכל האנשים חסרי האחריות וההיסטריים של המדינה. שזה בעצם רוב האנשים פה.

פתאום המאבטח קורא "כל מי שנרשם אחרי מספר 216- אין יותר רשימה! צריך לעמוד בתור!" ושוב ברמקול שלו "הרשימה רק עד מספר 216! אחרי זה אין רשימה!"

הדרמה מתחילה. כבר אין יותר אנשים שיושבים בנחת כמו בתור לקופת חולים. כמה נשים מתקרבות לאזור המתוחם של המאבטחים ומתחילות לצעוק את נשמתן "מה זה הדבר הזה! אנחנו כתבנו רשימה! יש מספרים ברשימה! מה קרה לרשימה הזו?!" 

המאבטח נראה מבולבל וגם קצת כועס. המאבטח שלידו מתחיל לצחוק מההיסטריה של הנשים הצורחות "מה אתה צוחק! משהו נראה לך מצחיק פה?" אחת הנשים תופסת אותו, והוא לא ימלט בקלות "אנשים כתבו פה רשימה, איפה הרשימה! למה בלי רשימה? אני רוצה את האחראי פה!"

השוטרים קולטים את הדרמה ומתחילים להראות את פרצופם בחוץ, עוזבים את המזגן של חלוקת הערכות. אבל לבוא החוצה זה לא כל כך משתלם להם, קשה להבין איזה אינטרס יש להם לעשות את זה.

אחת הנשים מחליטה שהיא זו שתשנה את המצב. הדרך לשנות- לצרוח עוד ועוד ללא הכרה. "סליחה, אדוני השוטר, היתה פה רשימה ועכשיו הם לקחו אותה. ואנשים פה כתבו את הסדר. איפה הרשימה הזו?!" כל זה נעשה בטונים מאוד לא נעימים. השוטר נמצא בדרך ללא מוצא- הוא מנסה לענות ללא כל הצלחה והקשבה, מנסה להתחמק וזוכה למטר חדש של צעקות בו הוא מגלה שבעצם האישה היא מעסיקתו הישירה "אתה עובד ציבור! אתה תקשיב לי!" 

שוטרת אחרת מנסה לגשת לאישה הזו, וכל הסיפור חוזר על עצמו, בתוספת טלפונים כעוסים למוקד של משטרת ישראל "שלום, אני רוצה להתלונן על שוטרת בתחנת החלוקה בבת ים..."

תוך כדי כל הצעקות נכנסים 178, 179, 180 וחבריהם, ומספר 216 מתקרב. מתגלה שבעצם המאבטח קרע את הרשימות המתקדמות וזרק אותן לפח. הסיבה- הרשימות היו מיועדות לאנשים שהגיעו לפני שנפתחה תחנת החלוקה, עכשיו כבר לא צריך אותן. נרשמתם לפני 216- יופי. 217? תעמדו בצפיפות בחום הנורא ותדחפו כדי להיות קודם. בסך הכל ההמונים רוצים להיות מנומסים, לדחוף פחות, לשבת בצל יותר, אולי להצליח לקנות איזו מתנה לשנה החדשה בשעת ההמתנה.

באמצע ההמולה נראה בחור צעיר, עם תיק של אגודת הסטודנטים תלוי על הכתף, מדבר עם אחד השוטרים. הם מקשיבים אחד לשני. "האנשים רוצים רשימה, למה שלא תהיה רשימה" הסטודנט אומר. לאט לאט מסתבר שהוא קשור באופן מאוד לא ברור וולנטרי לסיטואציה- אין לו ערכת מגן ביד, הוא לא מחכה בתור. מה בעצם הוא עושה פה אני תוהה לעצמי ומתפעלת. הוא מתפעל את המצב בצורה יוצאת דופן, מקשר בין האנשים הידועים בשמם אזרחים לבין האנשים הידועים בשמם שוטרים או עובדי ציבור בצורה שהם מצליחים להבין אחד את השני ולפעול יחד.

בחורה רוסיה מסודרת שומעת את הדיבורים של הסטודנט והשוטרים ומתקרבת "יש לי את הרשימה עד מספר 230 מצולמת בפלאפון" היא אומרת "רציתי לדעת מתי אני".

"גם לי יש תמונה של הרשימה שאחרי זה" אישה אחרת אומרת.

הסטודנט פונה לשוטר "תוכל אולי להביא לנו דף שנשחזר את הרשימות במסודר?" השוטר הולך להביא לו.

"כבר כמעט הלכתי" הסטודנט אומר לאדם אקראי "אבל ראיתי שיש ככה בלאגן, לא מסתדרים פה"

השוטרת ממקודם ממשיכה לצעוק מספרים ברמקול, 202, 203, 204. כשהיא מפסיקה היא פונה לסטודנט- "למה צריך רשימה, מה אתה עושה?"

"האנשים רוצים, בוא ניתן להם" אומר הסטודנט, וצועק- "למי יש פה עט? יש למישהו עט?"

אני שולפת במהירות עט מהתיק. הנה, תרמתי קצת להתארגנות אזרחית ספונטנית.

הבחורות מקריאות את המספרים, הסטונדט רושם במהירות, וכשמגיע מספר 216 למאבטח יש רשימה חדשה ויפה להקריא ממנה, תוך כדי שמתמלאים מספרים 286, 287 על הקיר.

"איך הוא קרע את הרשימה, איזה התנהגות" אומרת לי מספר 245 כשאנחנו כבר בפנים. "כן" עונה 247 "רק רצינו רשימה! איזה בלאגן עושים פה. אבל יכל להיות יותר גרוע"

"בסך הכל" אומרת 249 "מי שהגיע עכשיו הוא חסר אחריות, היינו צריכים להגיע קודם. כשאמרו לפני שנה"

"כן" עונה 245, עם ערכת מגן חדשה ביד "שתהיה שנה טובה. ובלי מלחמות!"