מה עדיף להיות, ילד או נער?
אני חושבת שלהדריך זה אחד הדברים הכי יפים בעולם. אולי בעצם ילדים זה הדבר הכי יפה בעולם.
ילד הוא קצת כמו מים, זז ממקום למקום, לאן שתשפריץ אותו לשם הוא יגיע. רפסודות קטנות שטות בתוך הלב המימי שלו, לפעמים מתנגשות אחרי סערה, משפריצות לצדדים, קצת מתפרקות. אחרי כמה זמן הסערה שוכחת, ואז תוכל לשבת עם הילד החביב ולשחק חתחתול או פינג-פונג. הרפסודה הקטנה שבלב שלו כבר לא אותו דבר, אבל הוא שמח מהרגעים של המים השקטים, נהנה לשחק ולשכוח מהסערה שהלכה שם קודם.
כשהוא יגדל, המים יהפכו לחימר, רפסודות העץ יבלטו החוצה, יצמיחו זיזים בחימר המתעצב תוך כדי ההתבגרות. הילד, שהוא בעצם כבר נער, יהיה קשה יותר. טלטולים לא יעברו בקלות, חתחתול כבר לא יקנה אותו, יגיע הזמן לשלם את המחיר של הסערות שעשו בנפשו כשהיה ילד ולא יכל להתנגד. הסערה תצא מהמים ותהפוך לאש.
השלב העצוב הבא יהיה כשהנער יחשוב לעצמו, הנה, אני כבר התעצבתי, עכשיו אפשר לייבש את החימר, לשרוף אותו בתנור 600 מעלות, זה אני. כאן נגמר השינוי.
איך אפשר להתאהב בתור בן לבעל מכה?
אור הוא ילד, בן 12. לפני כמה ימים אירגנו הילדים מסיבת הפתעה ידועה מראש ליום ההולדת של מאור. הם הכינו שלט יפה, ניפחו בלונים ופוצצו אותם תוך כדי ניפוח הבאים בתור, והכינו משחקי חברה. גיל ההתבגרות מראה ניצנים ראשונים אצל המפותחים והמאוהבים מבין הילדים, ולכן בקשות חוזרות ונשנות ל"נשיקה סטירה" או ל"אמת או חובה" נשמעו שוב ושוב. התפשרנו על חבילה עוברת, האפשרות הילדית ביותר.
אור מכין את החבילה ביחד עם מעיין. בשנה שעברה לא היה יושב לעולם להכין דבר כזה, אבל גיל ההתבגרות הגיע גם אליו, ואהבה ופטריארכיה צועדות להן יחד בשביל המחכה לו בהמשך חייו. תוך כדי שהוא מקפל ניירות על החבילה בצורה העקומה ביותר בעולם, הוא צועק למעיין "תכתבי, תכתבי שתביא לילד עם העיניים הכי יפות!"
אני מסתכלת בעיניים הכחולות הענקיות שלו, יחידות במינן בקרב כל חבריו האתיופים והבוכרים. לא, אין שם צורך להסתיר דבר, המודעות לעצמו עוד לא הצליחה להגיע אליו.
לפני שבוע אור התאהב בדנה. דנה עדיין לא החליטה אם היא אוהבת את הרעיון הזה או לא. מצד אחד הם מבלים יחד במחנה הקבוצתי, בעיקר במרדפים אחד אחרי השני והקנטות. מצד שני, לפעמים זה מביא אותה לידי חוסר אונים ובכי, שזה פחות נעים לה.
כדי להביע את אהבתו אור החליט לגרום לדניאל, ילד שמנמן, מעט דחוי ובעל אמצעים, לעשות מעשה. באיזשהו אופן לא ברור דניאל החליט שכל מי שרוצה לשחק בטלפון החכם שלו צריך להגיד לפני זה שהוא אוהב את דנה. ככה ילד אחרי ילד אמרו שהם אוהבים את דנה ושיחקו בטלפון. בינתיים במסדרון אור מסתובב מאחורי דנה כמו הזנב שלה וצועק לה תוך כדי שהיא עושה תורנות צהריים "תומר אוהב אותך! אלון אוהב אותך! דניאל אוהב אותך! אני לא אוהב אותך!". אחרי כמה דקות כאלה דנה קצת צעקה עלי, התיישבה על המדרגות והתחילה לבכות- האהבה התחילה להיות כבדה עליה.
שבועיים לפני שהתפרץ סיפור האהבה לתוך חיינו, אור הפגיש בין הראש של דנה לשולחן בצורה די כואבת. ישבנו לשיחה ושאלתי למה זה לא בסדר להרביץ. "כי כשמרביצים הולכים לכלא, ו, ונרקבים שם!"
"אוקי, אבל למה הולכים לכלא? מה לא בסדר בזה?" ניסיתי להקשות, לעבור את רמת המוסר הבסיסית הזו.
לא הייתה תשובה. כשאבא מכה את אמא, איזו סיבה צריכה להיות כדי לא להרביץ? רק עונש יכול לספק צידוק הגיוני.
האם נצליח ביחד להשתנות? האם נוכל לתקן איזו רפסודה, לגעת בגוש חימר קטנטן, לראות אהבה שיש בה בטחון, שלא קשורה בכוח או בכפייה, שיש בה אפשרות לשוויון ולאמון?
הלוואי. שנתיים של ילדות זה לא בטוח מספיק לזה.
אני חושבת שלהדריך זה אחד הדברים הכי יפים בעולם. אולי בעצם ילדים זה הדבר הכי יפה בעולם.
ילד הוא קצת כמו מים, זז ממקום למקום, לאן שתשפריץ אותו לשם הוא יגיע. רפסודות קטנות שטות בתוך הלב המימי שלו, לפעמים מתנגשות אחרי סערה, משפריצות לצדדים, קצת מתפרקות. אחרי כמה זמן הסערה שוכחת, ואז תוכל לשבת עם הילד החביב ולשחק חתחתול או פינג-פונג. הרפסודה הקטנה שבלב שלו כבר לא אותו דבר, אבל הוא שמח מהרגעים של המים השקטים, נהנה לשחק ולשכוח מהסערה שהלכה שם קודם.
כשהוא יגדל, המים יהפכו לחימר, רפסודות העץ יבלטו החוצה, יצמיחו זיזים בחימר המתעצב תוך כדי ההתבגרות. הילד, שהוא בעצם כבר נער, יהיה קשה יותר. טלטולים לא יעברו בקלות, חתחתול כבר לא יקנה אותו, יגיע הזמן לשלם את המחיר של הסערות שעשו בנפשו כשהיה ילד ולא יכל להתנגד. הסערה תצא מהמים ותהפוך לאש.
השלב העצוב הבא יהיה כשהנער יחשוב לעצמו, הנה, אני כבר התעצבתי, עכשיו אפשר לייבש את החימר, לשרוף אותו בתנור 600 מעלות, זה אני. כאן נגמר השינוי.
איך אפשר להתאהב בתור בן לבעל מכה?
אור הוא ילד, בן 12. לפני כמה ימים אירגנו הילדים מסיבת הפתעה ידועה מראש ליום ההולדת של מאור. הם הכינו שלט יפה, ניפחו בלונים ופוצצו אותם תוך כדי ניפוח הבאים בתור, והכינו משחקי חברה. גיל ההתבגרות מראה ניצנים ראשונים אצל המפותחים והמאוהבים מבין הילדים, ולכן בקשות חוזרות ונשנות ל"נשיקה סטירה" או ל"אמת או חובה" נשמעו שוב ושוב. התפשרנו על חבילה עוברת, האפשרות הילדית ביותר.
אור מכין את החבילה ביחד עם מעיין. בשנה שעברה לא היה יושב לעולם להכין דבר כזה, אבל גיל ההתבגרות הגיע גם אליו, ואהבה ופטריארכיה צועדות להן יחד בשביל המחכה לו בהמשך חייו. תוך כדי שהוא מקפל ניירות על החבילה בצורה העקומה ביותר בעולם, הוא צועק למעיין "תכתבי, תכתבי שתביא לילד עם העיניים הכי יפות!"
אני מסתכלת בעיניים הכחולות הענקיות שלו, יחידות במינן בקרב כל חבריו האתיופים והבוכרים. לא, אין שם צורך להסתיר דבר, המודעות לעצמו עוד לא הצליחה להגיע אליו.
לפני שבוע אור התאהב בדנה. דנה עדיין לא החליטה אם היא אוהבת את הרעיון הזה או לא. מצד אחד הם מבלים יחד במחנה הקבוצתי, בעיקר במרדפים אחד אחרי השני והקנטות. מצד שני, לפעמים זה מביא אותה לידי חוסר אונים ובכי, שזה פחות נעים לה.
כדי להביע את אהבתו אור החליט לגרום לדניאל, ילד שמנמן, מעט דחוי ובעל אמצעים, לעשות מעשה. באיזשהו אופן לא ברור דניאל החליט שכל מי שרוצה לשחק בטלפון החכם שלו צריך להגיד לפני זה שהוא אוהב את דנה. ככה ילד אחרי ילד אמרו שהם אוהבים את דנה ושיחקו בטלפון. בינתיים במסדרון אור מסתובב מאחורי דנה כמו הזנב שלה וצועק לה תוך כדי שהיא עושה תורנות צהריים "תומר אוהב אותך! אלון אוהב אותך! דניאל אוהב אותך! אני לא אוהב אותך!". אחרי כמה דקות כאלה דנה קצת צעקה עלי, התיישבה על המדרגות והתחילה לבכות- האהבה התחילה להיות כבדה עליה.
שבועיים לפני שהתפרץ סיפור האהבה לתוך חיינו, אור הפגיש בין הראש של דנה לשולחן בצורה די כואבת. ישבנו לשיחה ושאלתי למה זה לא בסדר להרביץ. "כי כשמרביצים הולכים לכלא, ו, ונרקבים שם!"
"אוקי, אבל למה הולכים לכלא? מה לא בסדר בזה?" ניסיתי להקשות, לעבור את רמת המוסר הבסיסית הזו.
לא הייתה תשובה. כשאבא מכה את אמא, איזו סיבה צריכה להיות כדי לא להרביץ? רק עונש יכול לספק צידוק הגיוני.
האם נצליח ביחד להשתנות? האם נוכל לתקן איזו רפסודה, לגעת בגוש חימר קטנטן, לראות אהבה שיש בה בטחון, שלא קשורה בכוח או בכפייה, שיש בה אפשרות לשוויון ולאמון?
הלוואי. שנתיים של ילדות זה לא בטוח מספיק לזה.
