מה אני שומעת כשאומרים לי פמיניזם
אני שומעת נשים
אני שומעת דיכוי וניצול
אני שומעת גבורה
אני יכולה לדמיין את קרן ישנה בסלון עם אמה על ספה נפתחת כששני אחיה
הגדולים והמובטלים חוזרים שיכורים וצועקים לפנות בוקר מבילוי והולכים לישון בחדרים
שיש בדירה הקטנה, כל אחד בחדרו והן על הספה. בבוקר הן הולכות לעבודה ולבית הספר.
יכולה לדמיין את אירנה, פעם בעלה היה מכה אותה, היום היא גרושה פלוס
שתיים וסבתא בבית.
יכולה לדמיין את מירב בת ה-11 נכנסת למעלית עם בוני הכלבלב המרופט
אחרי טיול צהריים ואיש מבוגר נכנס גם למעלית ומנסה לגעת בה והיא דוחפת ובורחת
ומספרת להורים.
למה אני לא רוצה שמפכ"ל המשטרה או מנכ"ל המשרד לביטחון פנים
שלי יגיד הערות מיניות לאורלי אינס
זה לא זה ששיקרת בחקירה שלך
וזה לא זה שעברת או לא עברת על החוק
אם המשטרה, החוק ושומריו בישראל, פועלים על פי הגיון של ניצול
אז אין לי סיכוי.
"אה, סליחה גבירתי, חכי רגע עם ההערות האלו שלך, יש לנו פה מרדף
משטרתי לנהל"
גם המשטרה, כמו כל השאר, הולכת עם ההיגיון המנצל: אם אתה יכול- תיקח.
מה אתה פראייר? ואם זה ההיגיון שלכם, אני לא ממש רוצה שום שירותי משטרה שלכם.
כי "יחס לנשים" זה לא רק יחס לנשים
עילוי משטרתי- אם זה עילוי, אז מה זה משטרה. הדברים אינם נפרדים, אין
את אזור העבודה ואזור ההטרדה. אם ניצול הוא קוד מקובל, הוא יצטרף בכל מקום. זה
אומר משהו על כל מי שאתה. אם אתה מטריד נשים, אז או שאתה לא ראוי, או שהמשטרה זה
גוף איום ונורא שהניצול שוחה חופשי בעוריקיו.
מצד שני, זה מה שמדכא בקפיטליזם. כולם מנצלים. למה ששומרי ביטחון
הפנים שלנו לא יצטרפו לחגיגה. החוק הוא ביטוי רק למה שנחשב מוסרי בחברה, אבל לא
למה שצודק.
פמיניזם וזהות
אומרים שמאסלו יצא מהאופנה
אבל אני מרגישה שפמיניזם זה רק באופן מסויים בשבילי עניינים של זהות
דבר ראשון זה לנשום. אוויר לנשימה. לשרוד.
דבר ראשון שלא ינצלו
דבר ראשון להיות יכולה להתלונן. לחשוף את האמת. לעשות לי מקום.
להתנגד.
ביום אחר נראה מה אני רוצה להיות
