"עכשיו, חבר'ה" יוצא לי מורה "יש לי חידה, מי יודע כמה
שעונים יש על הקיר שלפנינו?"
הם יושבים על ספסלי הבטון, השמש בדיוק בזווית של להיכנס להם לעיניים
ושל לא להפוך את עמודי הברזל המעוקם שיוצאים מהקיר לשעון. הילדים חמודים ומעצבנים,
כראוי לתלמידי חטיבת ביניים משכונה הנחשבת חדשה וטובה בפתח תקווה. "שעון אחד!
הנה, הגדול למעלה!"
"לא, יש עוד..."
"הדלת זה שעון!" הם מנסים "החלון הצבעוני!"
"החור של המנעול!"
אני מתחילה בהסברים ההיסטוריים, בית הכנסת הגדול, הראשון, הידעתם?
המבנה היחיד ששומר על שימושו המקורי כבר למעלה ממאה שנים בפתח תקווה! בנו אותו...
פתאום מתחיל לדבר איתנו איש משונה, במכנסיים קצרות באמצע החורף וכיפה גדולה על
הראש "ילדים של בית רבן! מה זה התספורת הזו!" הוא מדבר בקול רם, כמו
הצגה "ילדים של בית רבן לא מסתפרים ככה! כה אמרו אבותינו.."
הילדים נשפכים מצחוק, מובכים, לחוצים "מה זה, הוא חלק
מההצגה?" חושבים שאנחנו בשרונה, הצגות היסטוריות ברחוב. אבל אנחנו בפתח
תקווה, פה יש סתם אנשים מוזרים שמסתובבים ליד בית הכנסת.
אני מנסה להמשיך ולהסביר איזה יופי המבנה והארכיטקטורה והשיתוף
והערבות, אבל את האיש המלחיץ זה לא ממש מעניין, והוא ממשיך לדבר ולדבר ולדבר, עד
שאני והמורה מוותרות והולכות לאתר ההיסטורי הבא שלנו, כיכר המייסדים.
בכיכר המייסדים, מנקודת מבט פדגוגית, מנסים המדריכים ליצר זיק קטנטן
של זיקה, טיפה אחת שאולי תאיר את המושבה העבשה באור נעורים. "לכו לצלם את
הבאר!" אין בדיוק, באר, יותר ברזייה, ועל הברזייה חריטה קטנטנה של באר. אבל
משניהם יכולים לצאת מים, אז זו באר. "הצטלמו עם האבן של גוטמן!" כי
גוטמן, מראשוני מלבס, כבר איננו, וגם ביתו, שהיה על אחת מצלעות הכיכר, הפך
ל"באזר הקניות".
הם חוזרים, מראים את התמונות, ואנחנו מסתדרים במעגל למשחק. זיכרון
האיש המוזר מבית הכנסת עוד הולך איתנו, אבל מתחיל להימחות. "תני שלושה שמות
של... בתי חולים בפתח תקווה!" הילדים רצים, ולפתע חוצה את המעגל איש מבוגר,
מדבר לעצמו בעברית-רוסית, ריח חריף של זיעה ואלכוהול, מבט משונה, אולי שיכור או
משהו אחר. הילדים צורחים, לחוצים, צוחקים עליו ונבוכים! "מה זה הסיור הזה,
לאן לקחו אותנו!"
אני לא מנסה להחזיר למעגל. יאללה, חוזרים לבית הדפוס. לא נעבור מול
החנייה של היפר דודו, למרות עברה המפואר כמאפיית בומבי שעזרה לחלוצים בעלייתם
ארצה.
