בחוץ עצים ערומים של
חורף בפולין, בתים, רחובות, כנסיות.
בפנים- הטוב שבעולם,
שזיק ממנו בי הוא.
"מה, את מאמינה
שיהיה שלום?"
אם יש בי זיק
אז יכול להיות שלום.
רק שאאמין שיש בי זיק
רק שארגיש את הזיק
שבי
רק שאין עליו אלפי שכבות
דקות
של ניכור אדישות
השפלה אפליה גזענות רוע
הלוואי.
כי עם זיק קטן אפשר
לדבר, להיפגש.
אפשר לראות אדם.
עם זיק מכוסה אלפי
שכבות שהתקשו
והפכו לסלע אימתני
ונורא
אז יהיה קשה.
הלוואי שהוא שם
שיש סדק דרכו אפשר
לראות
טיפה של אור
בעצמי.
"אי אפשר לסמוך
על אף אחד"
כמה פעמים אמא שלך
אמרה לך את זה עד שהתחלת להאמין
"אמא שלי התחילה
לבכות איך שהתקשרתי אליה"
כוס הקפה הפיצקונה
ומלאת המים מוצפת מכל טיפה קטנה שנוחתת לתוכה, נשפכת לכל עבר. אין מקום להכיל.
העולם תוקף אותי ואני
במגננה.
"נכון בחיים לא
סיפרנו סודות אחת של השניה"
איך בונים חומות כל
כך אטומות של הפרדות במוח ובלב. איך אדם יכול להיות כל כך מורכב וסותר.
משחקים קונטקט
באוטובוס.
רוצים להיות טובים
כל כך רוצים.
לא יודעים איך.
יורדים על יעל
במאחורה של האוטובוס.
לא יורדים, מתווכחים.
כביכול.
בתי ספר שלא מלמדים
בהם מה זה פטריארכיה וקפיטליזם צריכים להיות מחוץ לחוק.
הכוח הסמוי והנורא של
גברים לשלוט.
הכוח שיש בכל אדם
והוא יכול להתכחש אליו.
החולשה שמשתלטת
ונותנת לי להיות חסר אחריות.
"קפיטליזם? זה
כמו ונדליזם?"
והכיסאות בחדר אוכל
צפופים ממש, והתור בשירותים ארוך והאוכל הכשר דוחה ובחיים לא הייתי בחול ואני בלחץ
מהטיסה והאשכנזים מדברים יפה. ואז שונאות אחת את השניה ורבות ודוחות.
לכעוס על מי שאפשר.
על כסא קשה לכעוס.
לקחת את הקערה כי אין
מספיק באושוויץ לכולם.
"אני בחרתי
להיות בתנועה בגלל המסע. יכול להיות אחרת"
הולכים במיידנק.
חיוכים מבויישים של שירין ואחמד כשאני מספרת שכאן לידינו יש קבוצה של חניכים
שעושים שירות לאומי בנוער העובד והלומד. יש פה מישהו מנחף? אבא שלך היה מורה שלי.
אחמד לוחש לו באוזן שהיא יודעת ערבית ומתביישת לדבר. רגע של מקום לזהות ערבית,
שניה אחרי "ערבי מזדיין בתחת" יום קודם. פתאום במסע אני מגלה איך זה
לקרוא "אחמד" בקול רם.
זיק ממנו בי הוא.
איזה מדריכה אני.
לא ישנתי בשום נסיעה.
יושבת ומדברת עם חניכים כל הזמן. גם בארוחות. מניחה שזה קשור לברכי ושהיא איתם. לזה
שהם לא קבוצה תנועתית שיודעת להסתדר. פתאום חושבת על זמן חיים, על ההכשרה שמדריך
בבית שכונתי עובר להדרכת כל תחומי החיים של החניכים, לשותפות עמוקה איתם על החיים
שלהם ושלו בכל זמן ומקום. הדרכה בנוכחות גבוהה.
וכנראה זה קשור גם
אלי. זיק ממנו בי הוא. אני צריכה את הזיק במפגש איתם, צריכה את הכוחות מהם. מה קרה
אביבה למה התעצבנת. אכפת להם. הם רואים אותי, רוצים שאעריך אותם.
זה הזיק. בלי זיק זה
לא עובד לי.
אין, חניכים אצלי זה
כמו חברים, אם רע אז הכל בצבע של הרע. בוהן קטנטנה נתקעת בדלת, כל הגוף מרוכז
בכאב. הכאב צובע הכל. מרחק, קושי, נפרדות, כעס- הכל נצבע.
וברקע יהודי מוצמד
לרצפה שיאכל משם. למה הם שמים כל הזמן את הסרטים האלה.
איך ככה מוצאים את
הזיק.
איזה מדריכה אני. יש
בזה כוח ויש חולשה. צריכה ללמוד להחזיק את עצמי.
אני לא מוכנה לוותר
להם. אני אמשיך במסע הזה להציע להם את הכל. את האפשרות למרוד. את האפשרות לעצב
בעצמם את חייהם. את היכולת להיות חלק מיצירת החלופה השלישית- לא אני או אתה.
אנחנו. צריכה להיות חזקה, להמשיך כל הזמן למשוך את הברך למעלה תוך כדי שאת יורדת
לטריקטנסנה, לא לתת לשריר להשתחרר. ללכת לקושי, לילדות האלו שלא מפסיקות להשליך
עליך, עוד ועוד חרא ופיפי וגועל ודוחי, ואת כולך מופצצת גועל, את- מחייכת. לא, אני
לא אתעצבן. אני אפעל מהמחשבה. זה דיכאון, זה שאתה אתיופי, זה ש.. וואלה סיפורי
איומים- זה הכל לא סיבה לאי בקשה. זה לא מכבד לא לבקש. זה לא שוויון ערך האדם.
תביעת ההגשמה שונה לכל אדם אבל עדיין קיימת.
