טיול ישראלי- האחרות היא הכל האחרות היא אהבה. יהודה עמיחי

היקב החרב בפתח-תקוה ליד המקום
של האוטובוסים שנקראו "אחוד רגב"
הרגבים היו מאחדים ומתקו לנו בעודנו חיים וצעירים.
אבל עכשו חרב וישן כמו
היקבים שלפני מאות שנים שבהם דרכו
את הענבים לעשות מהם יין.
וקיר היקב נשאר קיר לבן לבכות ולשכח.
(ומקמות קסומים הם הסמים של חיי)
לא רחוק משם היה פרדס גדול
שנכנסנו לתוכו, שנים. שנינו.
ויצאנו ממנו אחרים. אחר ואחרת יחדו.
אוהב ואוהבת יחדו. ואמרתי בלבי,
האחרות היא הכל. האחרות היא האהבה.

בדרך ממיידנק לורשה היה לי קצת זמן לכתוב

בחוץ עצים ערומים של חורף בפולין, בתים, רחובות, כנסיות.

בפנים- הטוב שבעולם, שזיק ממנו בי הוא.

"מה, את מאמינה שיהיה שלום?"

אם יש בי זיק

אז יכול להיות שלום.

רק שאאמין שיש בי זיק

רק שארגיש את הזיק שבי

רק שאין עליו אלפי שכבות דקות

של ניכור אדישות השפלה אפליה גזענות רוע

הלוואי.

כי עם זיק קטן אפשר לדבר, להיפגש.

אפשר לראות אדם.

עם זיק מכוסה אלפי שכבות שהתקשו

והפכו לסלע אימתני ונורא

אז יהיה קשה.

הלוואי שהוא שם

שיש סדק דרכו אפשר לראות

טיפה של אור

בעצמי.

"אי אפשר לסמוך על אף אחד"

כמה פעמים אמא שלך אמרה לך את זה עד שהתחלת להאמין

"אמא שלי התחילה לבכות איך שהתקשרתי אליה"

כוס הקפה הפיצקונה ומלאת המים מוצפת מכל טיפה קטנה שנוחתת לתוכה, נשפכת לכל עבר. אין מקום להכיל.

העולם תוקף אותי ואני במגננה.

"נכון בחיים לא סיפרנו סודות אחת של השניה"

איך בונים חומות כל כך אטומות של הפרדות במוח ובלב. איך אדם יכול להיות כל כך מורכב וסותר.

משחקים קונטקט באוטובוס.

רוצים להיות טובים

כל כך רוצים.

לא יודעים איך.

יורדים על יעל במאחורה של האוטובוס.

לא יורדים, מתווכחים. כביכול.

בתי ספר שלא מלמדים בהם מה זה פטריארכיה וקפיטליזם צריכים להיות מחוץ לחוק.

הכוח הסמוי והנורא של גברים לשלוט.

הכוח שיש בכל אדם והוא יכול להתכחש אליו.

החולשה שמשתלטת ונותנת לי להיות חסר אחריות.

"קפיטליזם? זה כמו ונדליזם?"

והכיסאות בחדר אוכל צפופים ממש, והתור בשירותים ארוך והאוכל הכשר דוחה ובחיים לא הייתי בחול ואני בלחץ מהטיסה והאשכנזים מדברים יפה. ואז שונאות אחת את השניה ורבות ודוחות.

לכעוס על מי שאפשר. על כסא קשה לכעוס.

לקחת את הקערה כי אין מספיק באושוויץ לכולם.

"אני בחרתי להיות בתנועה בגלל המסע. יכול להיות אחרת"

הולכים במיידנק. חיוכים מבויישים של שירין ואחמד כשאני מספרת שכאן לידינו יש קבוצה של חניכים שעושים שירות לאומי בנוער העובד והלומד. יש פה מישהו מנחף? אבא שלך היה מורה שלי. אחמד לוחש לו באוזן שהיא יודעת ערבית ומתביישת לדבר. רגע של מקום לזהות ערבית, שניה אחרי "ערבי מזדיין בתחת" יום קודם. פתאום במסע אני מגלה איך זה לקרוא "אחמד" בקול רם.

זיק ממנו בי הוא.

איזה מדריכה אני.

לא ישנתי בשום נסיעה. יושבת ומדברת עם חניכים כל הזמן. גם בארוחות. מניחה שזה קשור לברכי ושהיא איתם. לזה שהם לא קבוצה תנועתית שיודעת להסתדר. פתאום חושבת על זמן חיים, על ההכשרה שמדריך בבית שכונתי עובר להדרכת כל תחומי החיים של החניכים, לשותפות עמוקה איתם על החיים שלהם ושלו בכל זמן ומקום. הדרכה בנוכחות גבוהה.

וכנראה זה קשור גם אלי. זיק ממנו בי הוא. אני צריכה את הזיק במפגש איתם, צריכה את הכוחות מהם. מה קרה אביבה למה התעצבנת. אכפת להם. הם רואים אותי, רוצים שאעריך אותם.

זה הזיק. בלי זיק זה לא עובד לי.

אין, חניכים אצלי זה כמו חברים, אם רע אז הכל בצבע של הרע. בוהן קטנטנה נתקעת בדלת, כל הגוף מרוכז בכאב. הכאב צובע הכל. מרחק, קושי, נפרדות, כעס- הכל נצבע.

וברקע יהודי מוצמד לרצפה שיאכל משם. למה הם שמים כל הזמן את הסרטים האלה.

איך ככה מוצאים את הזיק.

איזה מדריכה אני. יש בזה כוח ויש חולשה. צריכה ללמוד להחזיק את עצמי.

אני לא מוכנה לוותר להם. אני אמשיך במסע הזה להציע להם את הכל. את האפשרות למרוד. את האפשרות לעצב בעצמם את חייהם. את היכולת להיות חלק מיצירת החלופה השלישית- לא אני או אתה. אנחנו. צריכה להיות חזקה, להמשיך כל הזמן למשוך את הברך למעלה תוך כדי שאת יורדת לטריקטנסנה, לא לתת לשריר להשתחרר. ללכת לקושי, לילדות האלו שלא מפסיקות להשליך עליך, עוד ועוד חרא ופיפי וגועל ודוחי, ואת כולך מופצצת גועל, את- מחייכת. לא, אני לא אתעצבן. אני אפעל מהמחשבה. זה דיכאון, זה שאתה אתיופי, זה ש.. וואלה סיפורי איומים- זה הכל לא סיבה לאי בקשה. זה לא מכבד לא לבקש. זה לא שוויון ערך האדם. תביעת ההגשמה שונה לכל אדם אבל עדיין קיימת.

כותבת במשרד (ע"פ יאנוש קורצ'אק)

ביום אין לרכזת שהות לפיתוח האפיק קדימה. רק תשב לכתוב מטרות לתהליך ומיד מגיעה התראה על מייל- מה עם התשלום להום סנטר? או- עליך למצוא מדריך שיהיה אחראי על דף הפייסבוק. הפרעה שלישית מגיעה בדמות דפיקה בדלת- "אפשר את הקערה שלכם?" ואז יצלצל הטלפון- "אדם שיכור התעלף מחוץ לבית, מה עושים?" לאחר כמה רגעי טלטלה נזכרת הרכזת- מחר יש ישיבה גדולה עם ראש מנהל החינוך וצריך להכין נספח מרשים וצבעוני. כעבור שעתיים היא מסיימת עם אלו, ניגשת לקובץ הוורד שמחכה עם הכותרת המבטיחה בראשו, ואז מגיעה שעת הישיבה- עדיין חסר סכום גדול לתקצוב המועדון, מה נעשה?

אבל רצונה אינו חזק, מפני שאינה מאמינה. ידוע לה זה מכבר שניתן להגשים ולהביא לכדי ממשות חלומות רבית, אך רגליה נטועות בקרקע המציאות ומתקשה היא בפיתוח המחשבה, החקר, השיחות והנתיבים הנדרשים לקירוב הרחוק.

מצוקה

ראובן

ככה קראו לו?

חוות הכשרה, קומונרית בקן ג' באר שבע, עדיין הרצליינית לגמרי.

טיול סוכות. מהקן שלנו יצא רק חניך אחד. ראובן, בחור גבוה, בכיתה י"ב. הצטרפנו לקן ערד נראה לי. אני יוצאת איתו, לפעמים נשארת בחניון, לפעמים מטיילת. ביום שאנחנו מטיילים הוא לא מוריד את האוזניות מהראש כל היום. מסתובב עם טרנזיסטור ושומע רדיו. כל הטיול. שאר החניכים צוחקים, משחקים. אני מנסה לדבר, לדובב אותו. הוא דבק באוזניות.

בלילה השני יש אירוע, ערב פסטינגב או משהו כזה. כולם עושים צחוקים, משימות מגעילות שכוללות צחצוח שיניים ושתיית מי הצחצוחים, מורלים ושאר דברים של תנועת נוער. אני מנסה לשבת קצת עם ראובן. בשלב מסויים אני לא מוצאת אותו. אנחנו על חוף בים המלח. אני מחפשת. בסוף אני מוצאת אותו על איזה מגדל, אולי סוכת מציל? יושב לבד. אני יושבת איתו. אחר כך אני בוכה.

עוברת חצי שנה. ראובן מדריך תרגילי סדר של ילדים בכיתה נמוכה יותר ממנו, משהו מוזר שקורה במקיף א' בבאר שבע. יום אחד הוא מתקשר אלי. מספר שאמא שלו ניסתה להתאבד? אולי יצאה מהבית והסתובבה כמו משוגעת? אישפזו אותה. אני, הוא והעו"סית שלהם נוסעים לרווחה בבאר שבע. עוברים בין שני בניינים. לא יודעת מה עשינו שם. אני הלכתי עם ראובן.

אחרי כמה ימים אני באה אליו הביתה. הוא ואמא שלו יושבים בסלון. בית קטנטן ממש, בשכונה ד'. הם מספרים לי סיפורים נוראיים על השכונה. איזה סיפור על פוליטיקאי שעבר שם פעם. ורואים מלא פרקים של "חצי המנשה".

בסוף הלכתי לצבא. לא זוכרת איך נפרדנו.

לחפש זיק של זיקה במרכז פתח תקווה

 "עכשיו, חבר'ה" יוצא לי מורה "יש לי חידה, מי יודע כמה שעונים יש על הקיר שלפנינו?"

הם יושבים על ספסלי הבטון, השמש בדיוק בזווית של להיכנס להם לעיניים ושל לא להפוך את עמודי הברזל המעוקם שיוצאים מהקיר לשעון. הילדים חמודים ומעצבנים, כראוי לתלמידי חטיבת ביניים משכונה הנחשבת חדשה וטובה בפתח תקווה. "שעון אחד! הנה, הגדול למעלה!"

"לא, יש עוד..."

"הדלת זה שעון!" הם מנסים "החלון הצבעוני!" "החור של המנעול!"

אני מתחילה בהסברים ההיסטוריים, בית הכנסת הגדול, הראשון, הידעתם? המבנה היחיד ששומר על שימושו המקורי כבר למעלה ממאה שנים בפתח תקווה! בנו אותו... פתאום מתחיל לדבר איתנו איש משונה, במכנסיים קצרות באמצע החורף וכיפה גדולה על הראש "ילדים של בית רבן! מה זה התספורת הזו!" הוא מדבר בקול רם, כמו הצגה "ילדים של בית רבן לא מסתפרים ככה! כה אמרו אבותינו.."

הילדים נשפכים מצחוק, מובכים, לחוצים "מה זה, הוא חלק מההצגה?" חושבים שאנחנו בשרונה, הצגות היסטוריות ברחוב. אבל אנחנו בפתח תקווה, פה יש סתם אנשים מוזרים שמסתובבים ליד בית הכנסת.

אני מנסה להמשיך ולהסביר איזה יופי המבנה והארכיטקטורה והשיתוף והערבות, אבל את האיש המלחיץ זה לא ממש מעניין, והוא ממשיך לדבר ולדבר ולדבר, עד שאני והמורה מוותרות והולכות לאתר ההיסטורי הבא שלנו, כיכר המייסדים.

בכיכר המייסדים, מנקודת מבט פדגוגית, מנסים המדריכים ליצר זיק קטנטן של זיקה, טיפה אחת שאולי תאיר את המושבה העבשה באור נעורים. "לכו לצלם את הבאר!" אין בדיוק, באר, יותר ברזייה, ועל הברזייה חריטה קטנטנה של באר. אבל משניהם יכולים לצאת מים, אז זו באר. "הצטלמו עם האבן של גוטמן!" כי גוטמן, מראשוני מלבס, כבר איננו, וגם ביתו, שהיה על אחת מצלעות הכיכר, הפך ל"באזר הקניות".

הם חוזרים, מראים את התמונות, ואנחנו מסתדרים במעגל למשחק. זיכרון האיש המוזר מבית הכנסת עוד הולך איתנו, אבל מתחיל להימחות. "תני שלושה שמות של... בתי חולים בפתח תקווה!" הילדים רצים, ולפתע חוצה את המעגל איש מבוגר, מדבר לעצמו בעברית-רוסית, ריח חריף של זיעה ואלכוהול, מבט משונה, אולי שיכור או משהו אחר. הילדים צורחים, לחוצים, צוחקים עליו ונבוכים! "מה זה הסיור הזה, לאן לקחו אותנו!"

אני לא מנסה להחזיר למעגל. יאללה, חוזרים לבית הדפוס. לא נעבור מול החנייה של היפר דודו, למרות עברה המפואר כמאפיית בומבי שעזרה לחלוצים בעלייתם ארצה. 

פמיניזם

מה אני שומעת כשאומרים לי פמיניזם

אני שומעת נשים

אני שומעת דיכוי וניצול

אני שומעת גבורה

אני יכולה לדמיין את קרן ישנה בסלון עם אמה על ספה נפתחת כששני אחיה הגדולים והמובטלים חוזרים שיכורים וצועקים לפנות בוקר מבילוי והולכים לישון בחדרים שיש בדירה הקטנה, כל אחד בחדרו והן על הספה. בבוקר הן הולכות לעבודה ולבית הספר.

יכולה לדמיין את אירנה, פעם בעלה היה מכה אותה, היום היא גרושה פלוס שתיים וסבתא בבית.

יכולה לדמיין את מירב בת ה-11 נכנסת למעלית עם בוני הכלבלב המרופט אחרי טיול צהריים ואיש מבוגר נכנס גם למעלית ומנסה לגעת בה והיא דוחפת ובורחת ומספרת להורים.

למה אני לא רוצה שמפכ"ל המשטרה או מנכ"ל המשרד לביטחון פנים שלי יגיד הערות מיניות לאורלי אינס

זה לא זה ששיקרת בחקירה שלך

וזה לא זה שעברת או לא עברת על החוק

אם המשטרה, החוק ושומריו בישראל, פועלים על פי הגיון של ניצול

אז אין לי סיכוי.

"אה, סליחה גבירתי, חכי רגע עם ההערות האלו שלך, יש לנו פה מרדף משטרתי לנהל"

גם המשטרה, כמו כל השאר, הולכת עם ההיגיון המנצל: אם אתה יכול- תיקח. מה אתה פראייר? ואם זה ההיגיון שלכם, אני לא ממש רוצה שום שירותי משטרה שלכם.

כי "יחס לנשים" זה לא רק יחס לנשים

עילוי משטרתי- אם זה עילוי, אז מה זה משטרה. הדברים אינם נפרדים, אין את אזור העבודה ואזור ההטרדה. אם ניצול הוא קוד מקובל, הוא יצטרף בכל מקום. זה אומר משהו על כל מי שאתה. אם אתה מטריד נשים, אז או שאתה לא ראוי, או שהמשטרה זה גוף איום ונורא שהניצול שוחה חופשי בעוריקיו.

מצד שני, זה מה שמדכא בקפיטליזם. כולם מנצלים. למה ששומרי ביטחון הפנים שלנו לא יצטרפו לחגיגה. החוק הוא ביטוי רק למה שנחשב מוסרי בחברה, אבל לא למה שצודק.

פמיניזם וזהות

אומרים שמאסלו יצא מהאופנה

אבל אני מרגישה שפמיניזם זה רק באופן מסויים בשבילי עניינים של זהות

דבר ראשון זה לנשום. אוויר לנשימה. לשרוד.

דבר ראשון שלא ינצלו

דבר ראשון להיות יכולה להתלונן. לחשוף את האמת. לעשות לי מקום. להתנגד.

ביום אחר נראה מה אני רוצה להיות

מקרה מצער מגיע לעולם אחר

הגעת הביתה במצב עגום

הצעיף ביד אחת, קופסת סופגניות מרולדין בשניה

וכלום על הגב. רק דמעות ירדו כשנכנסת.

"גנבו לי את התיק באוטובוס. כל החיים שלי היו שם!

הארנק והמחשב והאוזניות והספר

והתחבושת האלסטית והכוס של הקפה והקופסה של הקפה

והכובע צמר והמפתחות לבית והמפתחות למשרד והמפתחות להורים והקלמר החדש והתיק עצמו

והיומן!

אישה אחת ראתה אותי בוכה ונתנה לי את הסופגניות שלה.

'חברה שלי היתה רעבה אז היא לקחה ביס לאחת מהן' ככה היא אמרה"

הדמעות זולגות עוד ועוד.

כיוון תכליתי של עשייה, תחושת יעילות מדומיינת, זה מה שנדרש כרגע

"קדימה, נלך למשטרה, נגיש תלונה, נבטל את הכרטיסים, נזמין חדשים, נתקשר להורים, נעשה כמה דברים."

מתיישבות מול השוטרת בתחנה. "ספרי לי מה בדיוק קרה".

אחרי עשר דקות של דיבורים היא שואלת "אז מה בדיוק נגנב לך?"

"מלא דברים. כל החיים שלי. הארנק המחשב האוזניות הספר התחבושת האלסטית הכוס של הקפה הקופסה של הקפה הכובע צמר המפתחות לבית והמפתחות למשרד והמפתחות להורים והקלמר החדש והתיק עצמו. והיומן. ועוד דברים ששכחתי"

השוטרת מתקתקת במהירות מפתיעה ומפגינה כישורי הסתגלות מרשימים לבנייה בציפורניים.

"אני מנפיקה לך 'ערכת גניבה מגניבה' המכילה:

שובר למשרד הפנים והתחבורה- צלמי ושילחי להם בווטסאפ ותקבלי בדואר תעודת זהות ורישיון נהיגה חדשים. באם תאלצי לגשת למשרד כלשהו, תהיי זכאית לקפה ומאפה בזמן ההמתנה.

כמו כן את מקבלת כרטיס אשראי זמני, מוטען בסכום סמלי, לכל צרכיך ביומיים הקרובים,

והחשוב מכל, תו זהב ממוחשב. סרקי את הברקוד שעל התו ובעזרתו תוכלי לבחור באינטרנט ולקבל מחדש את כל הפריטים שנגנבו לך.

את מקבלת גם יום חופשה מהעבודה לצורך סידורים ואירגונים.

כל הטפסים הדרושים לך נמצאים כאן בפנים. בהצלחה"

השוטרת מגישה לנו בובת ג'ירפה עם ריצ'רץ' בבטן. אנחנו בודקות בבטן שהכל נמצא שם, מודות לשוטרת החביבה וחוזרות עם הג'ירפה תחת הזרוע.

"נקרא לה בוסי. בוסי, רוצה סופגנייה מרולדין?"