משחקים, בסדר?

סדר, אי סדר, בלאגן, כאוס. בוא נשחק עם זה קצת.

מזמן לא יצא לי לשבת בשיעור בכיתה. הילדים מיושרים. היתה לי חגורה לגב כשהייתי נערה. לנשים בתאילנד יש טבעות מתכת סביב הצוואר. הילדים בכיתה מותנים להתנהגות מסוימת. הכללים לא חרוטים בליבם, הם עושים מה שעליהם לעשות. בהפסקה, או אחרי בי"ס, החוקים כבר לא יתקיימו. הגב יתעקם חזרה, הצוואר ישמט- לא אומן שום שריר חברתי, רק היה את משחק בית הספר הגדול שכולם מתנהגים בו איך שאמורים להתנהג.

הפנינג אימה בקן, יום שישי השלוש-עשרה. זה קרה ביום שלישי השבע-עשרה, מאחר ויום שישי היה אכן איום מבחינת מזג האוויר. כל המסדרון חשוך, יש מוזיקה מפחידה ומטרידה, הילדים מחפשים את עצמם. מזל שיש כרטיסיות שמסבירות באיזה תחנות אפשר לבקר. התחנות חביבות, הילדים לא כל כך רואים לאן הם הולכים. התור במבוך הולך ומתארך ככל שהתורים בשאר התחנות מתקצרים ונעלמים. כמה ילדים מושכים דלת, דוחפים ילד, צורחים, משתעממים. הפנינג. קצת צרכנות לא הזיקה לאף אחד! לא בדיוק ברור לילדים מה אמור לקרות פה.

יש מכות בתור. אני מכריזה "זהו, אנחנו הולכים הביתה! כל החניכים שלי לרדת למטה". הרוב יורדים, אבל יש כמה מתעלמים וכך אנחנו נידונים לבלות חמש דקות ברחבה- רחוק מהמכות, לפני שנצא. צריך לחשוב מהר, הפיזור הזה כבר מתפרע להם בראש, מכות זה סימן שהבלאגן משתלט. מה אני צריכה? שהם יזוזו. שלא יתרחקו. שיוכלו להצטרף בכל שלב. שלא יעלמו לי. ושלא יצטרכו לדבר. "מחבואים עשר!" אני צועקת. המרביצן הקטן עונה "לא, מחבואים רגיל!". אין ויתורים "לא, לא, מחבואים עשר. קדימה". למזלנו יש את הילדה שנהנת מתפקיד המדריכה- "אני סופרת! מי שלא נוגע בי לא משתתף!". זהו, התחלנו. היא סופרת, הם רצים, מתחבאים, מתגלים, חוזרים והכל מהתחלה. אני יכולה לחזור למעלה ולקרוא לילדים המחוייבים לתור, בכמה דקות הקרובות ממש לא צריך אותי פה.

למשחקים יש הגיון הפנימי גאוני. יש להם יכולת לקשור לחוקים, להתנהגות, למצב חברתי. אתה לא נמצא באותו מקום, אבל אתה עדיין באותה הסיטואציה. משחק יכול להיראות כבלגאן אחד ענק, אבל זה סדר פנימי- בליבו של כל ילד- סדר מדהים, קושר ומאפשר.

מאיה - זכותי להיות שמחה

שולחן האוכל המשפחתי שקט. הילדים הגדולים לא הגיעו הערב, וההורים יושבים עם מאיה ואוכלים ביעילות. מדי פעם נאווה, אמא של מאיה, מנסה לשאול איזו שאלה את בעלה, שעונה תשובות מדוייקות. ברגעים שהיא לא שואלת היא נראית כאילו תיכף תפרוץ בבכי. הדמעות לא עוזבות את עיניה אף פעם, תמיד מוכנות לפעולה.

מאיה אוכלת מהר ובשקט."מאיה, מה יש לך, למה את ככה?" אמא שואלת בסוף ארוחת הערב.

מאיה מסיטה את מבטה כל הכיוונים, מנסה לברוח מהעיניים של אמה ופולטת "כלום" כל כך מהיר שכמעט ואינו נשמע.

אמה נאנחת. "טוב, את יכולה ללכת לחדר", ומתחילה לפנות את הכלים מהשולחן. מאיה קופצת מהכיסא ורצה לחדר הנחמד והורוד שמחכה לה בקצה המסדרון.

החדר הרבה יותר טוב משולחן האוכל. במיוחד כשבת-אל לא נמצאת. כשהיא באה- אין מקום לזוז! בגדים בכל מקום, איפור, טלפונים, רעש. אבל כשהיא בבית ספר- החדר של מאיה לבדה. דייזי כבר מחכה לה על המיטה הזוגית שתופסת את רוב החדר, מוכנה לליטופים ושריטות. הן משחקות, דייזי עושה פוזות ומאיה מצלמת. כמה תמונות כבר יש לדייזי! היא לא יודעת איזה כוכבת היא. מזל שהיא בבית, נותנת ומקבלת תשומת לב בלי הרבה שאלות.

היום בצהריים אמא של מאיה שוב בכתה. לא הסכימה לצאת מהמיטה, התקשרה לכל מיני אנשים, ביקשה ממאיה שתביא לה מים כדי לבלוע כדורים. היא אמרה שהיא לא מרגישה טוב. מאיה היתה צריכה כסף כדי לקנות מתנה ליומולדת של חברה אבל לא היה אפשר לבקש והחברות בסופו של דבר הלכו למרכז המסחרי וקנו בלעדיה.

"מאיה, בואי רגע החוצה, אני צריכה לדבר איתך על המורה לאנגלית" אמא קוראת לה שוב.

מאיה שומעת את הקריאות מהסלון אבל עושה את עצמה ישנה. די, מספיק ליום אחד.

תורנות צהריים במועדונית. התורנים- מוטי, מאיה ואלון הקטן. לא היתה שמחה גדולה כשהם גילו שהגיע תורם להיות תורנים השבוע, בעיקר הם נשמעו כמו חבורת סוסים עייפים, נושפים ברוגז. לעריכת השולחנות אלון לא הגיע, דבר מרגיז ביותר בעבור מאיה ומוטי. בחיסול מוטי כבר לא היה, דבר שבהחלט לא תרם למצב הרוח של השניים הנוכחיים שנותרו.

מכל הסיפור הזה יצאה מאיה אחת כעוסה ומרוגזת. בעודה מחכה לממתק של סוף התורנות היא חצי שואלת חצי קובעת- "אבל למה אי אפשר להכין תה!?". המדריכה מנסה לענות בשאלה משל עצמה- "את רוצה שנכין תה?". מאיה לא מוכנה לשמוע כלום. "לא רוצה! למה אי אפשר תה!" היא ממשיכה לרטון והולכת לשבת על הספה בקומה העליונה בהפגנתיות. "מה עם שיעורי בית?" קוראת לה המדריכה ולא זוכה לתשובה, יחד עם השאלות של שיעורי הבית.

הגיעה שעת הפעילות. אחרי כמה משחקים במעגל נמאס לרוב הילדים והבנים פורשים לשולחן הפינגפונג. אחד הבנים שפחות חובב כדורים לוקח רמקול עצום ומחבר את הפלאפון שלו. אחת הבנות מכבה את האור, המוזיקה חזקה וקיצבית, שלושה ילדים רוקדים, ופתאום מתגלה שחדר המועדונית הרגוע והילדותי הפך לאולם של מסיבה מעולה. הגיע כבר סוף היום והבנים שמכורים לפינגפונג מגיעים לקחת את התיקים כדי ללכת הביתה. כשהם מגלים את המסיבה, התיקים והבית נשכחים לגמרי והריקודים מתעצמים. הברייקדאנס שולט ברחבה- באטלים, תרגילים, עינטוזים- הכל ממיטב הסרטים הפופולריים האחרונים.

הבנות בצד, קצת פחות מוצאות את מקומן. הבנים רוקדים כמו שבנים אמורים לרקוד, איך אנחנו אמורות לרקוד, הן חושבות לעצמן. אחת המדריכות לוקחת את מאיה והן מתחילות לרקוד בזוג- סיבובים, הפלות, חיבוקים, סחרחורות. רונה רוצה גם. מאיה עולה על שולחן מאחורה ורוקדת משם, ורונה מיד אחריה, עולה לשולחן השכן. הבנים מזכירים קרב תרנגולים, מנסים לכבוש את מקומם כרגיל, הפעם באמצעות ריקוד- מי ירקוד טוב יותר, מי יעשה תרגיל מיוחד יותר, מי ינצח ב"באטל". מאיה משתמשת בכלים נשיים יותר כדי לזכות בתשומת לב ומנסה לרקוד כמו שסיפרו לה שבנות רוקדות. מצד אחד היא עדיין ילדה ואוהבת לרקוד ולהשתולל בצורה מצחיקה, מצד שני השפתיים מתחילות לבלוט החוצה ומבטים שהיא לא יודעת את פירושם נראים בעיניה. ככה רוקדים, עם העיניים והשפתיים.

המדריכה שלצידה חוטפת אותה מהשולחן ומסובבת אותה עד שהן נוחתות יחד על הריצפה. מאיה מתגלגלת מצחוק. היא כל הזמן מנסה לגעת, תופסת את היד, מסתובבת, ממציאה ריקודים משותפים חדשים. בסוף המסיבה היא נתלית על הרגל של המדריכה כמו דוב פנדה קטן. החיוך שבפיה לא ירד גם ביום המחרת. חיוך קטן ודורש- "זכותי להיות שמחה".

אור - מחשבות על שלהי הילדות

מה עדיף להיות, ילד או נער?
אני חושבת שלהדריך זה אחד הדברים הכי יפים בעולם. אולי בעצם ילדים זה הדבר הכי יפה בעולם.
ילד הוא קצת כמו מים, זז ממקום למקום, לאן שתשפריץ אותו לשם הוא יגיע. רפסודות קטנות שטות בתוך הלב המימי שלו, לפעמים מתנגשות אחרי סערה, משפריצות לצדדים, קצת מתפרקות. אחרי כמה זמן הסערה שוכחת, ואז תוכל לשבת עם הילד החביב ולשחק חתחתול או פינג-פונג. הרפסודה הקטנה שבלב שלו כבר לא אותו דבר, אבל הוא שמח מהרגעים של המים השקטים, נהנה לשחק ולשכוח מהסערה שהלכה שם קודם.
כשהוא יגדל, המים יהפכו לחימר, רפסודות העץ יבלטו החוצה, יצמיחו זיזים בחימר המתעצב תוך כדי ההתבגרות. הילד, שהוא בעצם כבר נער, יהיה קשה יותר. טלטולים לא יעברו בקלות, חתחתול כבר לא יקנה אותו, יגיע הזמן לשלם את המחיר של הסערות שעשו בנפשו כשהיה ילד ולא יכל להתנגד. הסערה תצא מהמים ותהפוך לאש.
השלב העצוב הבא יהיה כשהנער יחשוב לעצמו, הנה, אני כבר התעצבתי, עכשיו אפשר לייבש את החימר, לשרוף אותו בתנור 600 מעלות, זה אני. כאן נגמר השינוי.

איך אפשר להתאהב בתור בן לבעל מכה?
אור הוא ילד, בן 12. לפני כמה ימים אירגנו הילדים מסיבת הפתעה ידועה מראש ליום ההולדת של מאור. הם הכינו שלט יפה, ניפחו בלונים ופוצצו אותם תוך כדי ניפוח הבאים בתור, והכינו משחקי חברה. גיל ההתבגרות מראה ניצנים ראשונים אצל המפותחים והמאוהבים מבין הילדים, ולכן בקשות חוזרות ונשנות ל"נשיקה סטירה" או ל"אמת או חובה" נשמעו שוב ושוב. התפשרנו על חבילה עוברת, האפשרות הילדית ביותר.
אור מכין את החבילה ביחד עם מעיין. בשנה שעברה לא היה יושב לעולם להכין דבר כזה, אבל גיל ההתבגרות הגיע גם אליו, ואהבה ופטריארכיה צועדות להן יחד בשביל המחכה לו בהמשך חייו. תוך כדי שהוא מקפל ניירות על החבילה בצורה העקומה ביותר בעולם, הוא צועק למעיין "תכתבי, תכתבי שתביא לילד עם העיניים הכי יפות!"
אני מסתכלת בעיניים הכחולות הענקיות שלו, יחידות במינן בקרב כל חבריו האתיופים והבוכרים. לא, אין שם צורך להסתיר דבר, המודעות לעצמו עוד לא הצליחה להגיע אליו.
לפני שבוע אור התאהב בדנה. דנה עדיין לא החליטה אם היא אוהבת את הרעיון הזה או לא. מצד אחד הם מבלים יחד במחנה הקבוצתי, בעיקר במרדפים אחד אחרי השני והקנטות. מצד שני, לפעמים זה מביא אותה לידי חוסר אונים ובכי, שזה פחות נעים לה.
כדי להביע את אהבתו אור החליט לגרום לדניאל, ילד שמנמן, מעט דחוי ובעל אמצעים, לעשות מעשה. באיזשהו אופן לא ברור דניאל החליט שכל מי שרוצה לשחק בטלפון החכם שלו צריך להגיד לפני זה שהוא אוהב את דנה. ככה ילד אחרי ילד אמרו שהם אוהבים את דנה ושיחקו בטלפון. בינתיים במסדרון אור מסתובב מאחורי דנה כמו הזנב שלה וצועק לה תוך כדי שהיא עושה תורנות צהריים "תומר אוהב אותך! אלון אוהב אותך! דניאל אוהב אותך! אני לא אוהב אותך!". אחרי כמה דקות כאלה דנה קצת צעקה עלי, התיישבה על המדרגות והתחילה לבכות- האהבה התחילה להיות כבדה עליה.
שבועיים לפני שהתפרץ סיפור האהבה לתוך חיינו, אור הפגיש בין הראש של דנה לשולחן בצורה די כואבת. ישבנו לשיחה ושאלתי למה זה לא בסדר להרביץ. "כי כשמרביצים הולכים לכלא, ו, ונרקבים שם!"
"אוקי, אבל למה הולכים לכלא? מה לא בסדר בזה?" ניסיתי להקשות, לעבור את רמת המוסר הבסיסית הזו.
לא הייתה תשובה. כשאבא מכה את אמא, איזו סיבה צריכה להיות כדי לא להרביץ? רק עונש יכול לספק צידוק הגיוני.

האם נצליח ביחד להשתנות? האם נוכל לתקן איזו רפסודה, לגעת בגוש חימר קטנטן, לראות אהבה שיש בה בטחון, שלא קשורה בכוח או בכפייה, שיש בה אפשרות לשוויון ולאמון?
הלוואי. שנתיים של ילדות זה לא בטוח מספיק לזה.

עונג סלה

עונג.
איזה לחץ לכתוב על זה. רק לא מאמינה לעצמי למה שאני אכתוב. לא סומכת על עצמי.
גרעין סלה זה עונג?
מה, משחק פתיחה, מרק לארוחת ערב? זה דברים קטנים כל כך, בקטנה, זה הפירורים של העונג.
בעונג יש היררכייה?
דיברנו והיה נחמד. אבל היו כל כך הרבה נושאים סמויים, כל כך הרבה נקודות שהתחמקנו מהן, אזורים שאסור לגעת בהם.
והיה כל כך הרבה יש, כל כך הרבה מפגש ורוגע.
אבל אם יש השתקה, אז יש דיסוציאציה.
זה לא דיסוציאציה, אני יודעת מה שאני יודעת.
יש כל כך הרבה הבטחות שלא הבטחנו.
אני ואיתי מבטיחים גם בלי מילים.
וכשאין מילים ואין דימויים אז אין הבטחות ואין תמונת עתיד.
אני יודעת שזה טוב לי. וכשאני מדברת איתך אני מרגישה שאני באשליה. אני הולכת על ענן שהולך להינמס לי מתחת לרגליים, ואני ארד כמו גשם למטה למטה, אפגע באדמה ואצטרך למצוא את דרכי לבד לאיזשהו מקור מים גדול.
אני יודעת שזה טוב לי. מה טוב לי? מה טוב פה?
טוב. טוב טוב טוב
הכחשה השכחה הוזלה מריחה
תמונת עתיד! התרעת תמונת עתיד! היא לא נמצאת, זו טעות במסלול!
אולי לא טוב? אם לך לא טוב איך לי טוב? איך יכול להיות לי טוב ביחד איתך כשלך לא טוב איתי.
אביבה זה לא קשור אליך. לא כל העולם סובב סביבך אפחד לא אוהב אותך
מה לא קשור, מה לא קשור?!? איך יכול להיות לא קשור
"זה לא את, זה אני"
זה אני זה אני זה אני
מה עשינו טוב, מה שחררנו אם עדיין יש כזו תלות? למה צריך קבוצה אם עדיין אני לא נותנת לך לפרוח?
סיפורו של אריק אינשטיין, בין עוף גוזל ל-קח אישה. הו הפטריארכיה
טוב. עונג. לצחוק בסלון. להקשיב לסיפורים. להיות מצחיקה. לדעת אותך. להכיר ימים ושבועות ושנים וצוותים והורים ואחים וחברים וקשיים. לדעת לדעת לדעת.
ועם זאת לא לדעת. מה אני בכלל יודעת? אם את אומרת את זה. מה אני יודעת?
איזו הבטחה יש פה? אין חוזה עבר קדמוני שמרחף עלינו. זה טוב ומסתבר שגם רע. כי כשלא נגיד כלום הפירוד יבוא. כי אין חוזה קדמוני שמרחף מעלינו. לא מצפים מאיתנו לכלום. אנחנו סתם.
אנחנו לא סתם! אני לא סתם. חיי הם לא סתם
כמה קיטש במכתב אחד.
מסתבר שאני לא מסוגלת לסיים יפה. אני מפחדת מדי מהדקירה בלב החשוף.

הרשימה

אחרי שנה וחצי של איומים במלחמה מכיוונים שונים ומשונים, החל מאיראן, עבור בביבי וכלה ביוני בן דור, הלכתי סוף סוף לקחת ערכת מגן. קצת מביך שעדיין לא היתה לי, בהתחשב בעובדה שדאגתי לכך של-120 אנשים אחרים תהיה אחת כזו כבר מזמן, אבל נאלצתי להתמודד עם המבוכה.

הדברים הקטנים האלה שאני לא עושה- ללמוד איך בודקים שמן ומים. להחליף ערכת מגן. אני לא יודעת, לא לא לא, עזבו אותי. מין חרדה מטופשת, דלתות שאני לא מתקרבת אליהן במוח שלי, שאני יודעת שיום אחד יתפוצצו עלי, וזה יכל להיות כל כך פשוט למנוע את זה פשוט.

אז למה הלכתי עכשיו? לפני שבוע אזרתי אומץ ושאלתי את אבא אם הוא לקח לי ערכה. הוא אמר שכן ואז הסתבר לנו שבעצם לא. הפיתרון שלו? "תקחי את שלי, אני לא צריך". מערכת הנשימה של הורים פשוט עובדת אחרת. ממש אני רוצה את הנשימה שלו על הנשמה שלי. יום לפני ראש השנה, אני ועם ישראל מתייצבים בתחנת החלוקה בבת-ים.

אני מגיעה, הכל רגוע. "מה עושים? איפה התור פה?" אני מנסה להבין.

"תרשמי את השם שלך שם, יש רשימה על הקיר" בחורה רוסיה צעירה אומרת לי ומצביעה קדימה בתור.

אני נרשמת, מספר 246, והולכת לשבת בצד. דווקא בסדר פה, לא קטסטרופה כמו שחששתי. כולם רגועים, נחמדים, ממהרים לעזור. בקידמת התור יש מאבטח שמקריא שמות ומספרים מרשימות קודמות, קרועות. כל פעם נכנסים עשרה. לפי חישוב מהיר תוך שעה אני בפנים. 

אני מוציאה אוזנייה וספר, בודקת אופציות על ישיבות טלפוניות וספרים שאפשר להתקדם בהם, וכל הזמן תוך כדי קצת צוחקת על עצמי- אין סיכוי שזה המצב שהגעתי אליו. אני וכל האנשים חסרי האחריות וההיסטריים של המדינה. שזה בעצם רוב האנשים פה.

פתאום המאבטח קורא "כל מי שנרשם אחרי מספר 216- אין יותר רשימה! צריך לעמוד בתור!" ושוב ברמקול שלו "הרשימה רק עד מספר 216! אחרי זה אין רשימה!"

הדרמה מתחילה. כבר אין יותר אנשים שיושבים בנחת כמו בתור לקופת חולים. כמה נשים מתקרבות לאזור המתוחם של המאבטחים ומתחילות לצעוק את נשמתן "מה זה הדבר הזה! אנחנו כתבנו רשימה! יש מספרים ברשימה! מה קרה לרשימה הזו?!" 

המאבטח נראה מבולבל וגם קצת כועס. המאבטח שלידו מתחיל לצחוק מההיסטריה של הנשים הצורחות "מה אתה צוחק! משהו נראה לך מצחיק פה?" אחת הנשים תופסת אותו, והוא לא ימלט בקלות "אנשים כתבו פה רשימה, איפה הרשימה! למה בלי רשימה? אני רוצה את האחראי פה!"

השוטרים קולטים את הדרמה ומתחילים להראות את פרצופם בחוץ, עוזבים את המזגן של חלוקת הערכות. אבל לבוא החוצה זה לא כל כך משתלם להם, קשה להבין איזה אינטרס יש להם לעשות את זה.

אחת הנשים מחליטה שהיא זו שתשנה את המצב. הדרך לשנות- לצרוח עוד ועוד ללא הכרה. "סליחה, אדוני השוטר, היתה פה רשימה ועכשיו הם לקחו אותה. ואנשים פה כתבו את הסדר. איפה הרשימה הזו?!" כל זה נעשה בטונים מאוד לא נעימים. השוטר נמצא בדרך ללא מוצא- הוא מנסה לענות ללא כל הצלחה והקשבה, מנסה להתחמק וזוכה למטר חדש של צעקות בו הוא מגלה שבעצם האישה היא מעסיקתו הישירה "אתה עובד ציבור! אתה תקשיב לי!" 

שוטרת אחרת מנסה לגשת לאישה הזו, וכל הסיפור חוזר על עצמו, בתוספת טלפונים כעוסים למוקד של משטרת ישראל "שלום, אני רוצה להתלונן על שוטרת בתחנת החלוקה בבת ים..."

תוך כדי כל הצעקות נכנסים 178, 179, 180 וחבריהם, ומספר 216 מתקרב. מתגלה שבעצם המאבטח קרע את הרשימות המתקדמות וזרק אותן לפח. הסיבה- הרשימות היו מיועדות לאנשים שהגיעו לפני שנפתחה תחנת החלוקה, עכשיו כבר לא צריך אותן. נרשמתם לפני 216- יופי. 217? תעמדו בצפיפות בחום הנורא ותדחפו כדי להיות קודם. בסך הכל ההמונים רוצים להיות מנומסים, לדחוף פחות, לשבת בצל יותר, אולי להצליח לקנות איזו מתנה לשנה החדשה בשעת ההמתנה.

באמצע ההמולה נראה בחור צעיר, עם תיק של אגודת הסטודנטים תלוי על הכתף, מדבר עם אחד השוטרים. הם מקשיבים אחד לשני. "האנשים רוצים רשימה, למה שלא תהיה רשימה" הסטודנט אומר. לאט לאט מסתבר שהוא קשור באופן מאוד לא ברור וולנטרי לסיטואציה- אין לו ערכת מגן ביד, הוא לא מחכה בתור. מה בעצם הוא עושה פה אני תוהה לעצמי ומתפעלת. הוא מתפעל את המצב בצורה יוצאת דופן, מקשר בין האנשים הידועים בשמם אזרחים לבין האנשים הידועים בשמם שוטרים או עובדי ציבור בצורה שהם מצליחים להבין אחד את השני ולפעול יחד.

בחורה רוסיה מסודרת שומעת את הדיבורים של הסטודנט והשוטרים ומתקרבת "יש לי את הרשימה עד מספר 230 מצולמת בפלאפון" היא אומרת "רציתי לדעת מתי אני".

"גם לי יש תמונה של הרשימה שאחרי זה" אישה אחרת אומרת.

הסטודנט פונה לשוטר "תוכל אולי להביא לנו דף שנשחזר את הרשימות במסודר?" השוטר הולך להביא לו.

"כבר כמעט הלכתי" הסטודנט אומר לאדם אקראי "אבל ראיתי שיש ככה בלאגן, לא מסתדרים פה"

השוטרת ממקודם ממשיכה לצעוק מספרים ברמקול, 202, 203, 204. כשהיא מפסיקה היא פונה לסטודנט- "למה צריך רשימה, מה אתה עושה?"

"האנשים רוצים, בוא ניתן להם" אומר הסטודנט, וצועק- "למי יש פה עט? יש למישהו עט?"

אני שולפת במהירות עט מהתיק. הנה, תרמתי קצת להתארגנות אזרחית ספונטנית.

הבחורות מקריאות את המספרים, הסטונדט רושם במהירות, וכשמגיע מספר 216 למאבטח יש רשימה חדשה ויפה להקריא ממנה, תוך כדי שמתמלאים מספרים 286, 287 על הקיר.

"איך הוא קרע את הרשימה, איזה התנהגות" אומרת לי מספר 245 כשאנחנו כבר בפנים. "כן" עונה 247 "רק רצינו רשימה! איזה בלאגן עושים פה. אבל יכל להיות יותר גרוע"

"בסך הכל" אומרת 249 "מי שהגיע עכשיו הוא חסר אחריות, היינו צריכים להגיע קודם. כשאמרו לפני שנה"

"כן" עונה 245, עם ערכת מגן חדשה ביד "שתהיה שנה טובה. ובלי מלחמות!"