שולחן האוכל המשפחתי שקט. הילדים הגדולים לא הגיעו הערב, וההורים יושבים עם מאיה ואוכלים ביעילות. מדי פעם נאווה, אמא של מאיה, מנסה לשאול איזו שאלה את בעלה, שעונה תשובות מדוייקות. ברגעים שהיא לא שואלת היא נראית כאילו תיכף תפרוץ בבכי. הדמעות לא עוזבות את עיניה אף פעם, תמיד מוכנות לפעולה.
מאיה אוכלת מהר ובשקט."מאיה, מה יש לך, למה את ככה?" אמא שואלת בסוף ארוחת הערב.
מאיה מסיטה את מבטה כל הכיוונים, מנסה לברוח מהעיניים של אמה ופולטת "כלום" כל כך מהיר שכמעט ואינו נשמע.
אמה נאנחת. "טוב, את יכולה ללכת לחדר", ומתחילה לפנות את הכלים מהשולחן. מאיה קופצת מהכיסא ורצה לחדר הנחמד והורוד שמחכה לה בקצה המסדרון.
החדר הרבה יותר טוב משולחן האוכל. במיוחד כשבת-אל לא נמצאת. כשהיא באה- אין מקום לזוז! בגדים בכל מקום, איפור, טלפונים, רעש. אבל כשהיא בבית ספר- החדר של מאיה לבדה. דייזי כבר מחכה לה על המיטה הזוגית שתופסת את רוב החדר, מוכנה לליטופים ושריטות. הן משחקות, דייזי עושה פוזות ומאיה מצלמת. כמה תמונות כבר יש לדייזי! היא לא יודעת איזה כוכבת היא. מזל שהיא בבית, נותנת ומקבלת תשומת לב בלי הרבה שאלות.
היום בצהריים אמא של מאיה שוב בכתה. לא הסכימה לצאת מהמיטה, התקשרה לכל מיני אנשים, ביקשה ממאיה שתביא לה מים כדי לבלוע כדורים. היא אמרה שהיא לא מרגישה טוב. מאיה היתה צריכה כסף כדי לקנות מתנה ליומולדת של חברה אבל לא היה אפשר לבקש והחברות בסופו של דבר הלכו למרכז המסחרי וקנו בלעדיה.
"מאיה, בואי רגע החוצה, אני צריכה לדבר איתך על המורה לאנגלית" אמא קוראת לה שוב.
מאיה שומעת את הקריאות מהסלון אבל עושה את עצמה ישנה. די, מספיק ליום אחד.
תורנות צהריים במועדונית. התורנים- מוטי, מאיה ואלון הקטן. לא היתה שמחה גדולה כשהם גילו שהגיע תורם להיות תורנים השבוע, בעיקר הם נשמעו כמו חבורת סוסים עייפים, נושפים ברוגז. לעריכת השולחנות אלון לא הגיע, דבר מרגיז ביותר בעבור מאיה ומוטי. בחיסול מוטי כבר לא היה, דבר שבהחלט לא תרם למצב הרוח של השניים הנוכחיים שנותרו.
מכל הסיפור הזה יצאה מאיה אחת כעוסה ומרוגזת. בעודה מחכה לממתק של סוף התורנות היא חצי שואלת חצי קובעת- "אבל למה אי אפשר להכין תה!?". המדריכה מנסה לענות בשאלה משל עצמה- "את רוצה שנכין תה?". מאיה לא מוכנה לשמוע כלום. "לא רוצה! למה אי אפשר תה!" היא ממשיכה לרטון והולכת לשבת על הספה בקומה העליונה בהפגנתיות. "מה עם שיעורי בית?" קוראת לה המדריכה ולא זוכה לתשובה, יחד עם השאלות של שיעורי הבית.
הגיעה שעת הפעילות. אחרי כמה משחקים במעגל נמאס לרוב הילדים והבנים פורשים לשולחן הפינגפונג. אחד הבנים שפחות חובב כדורים לוקח רמקול עצום ומחבר את הפלאפון שלו. אחת הבנות מכבה את האור, המוזיקה חזקה וקיצבית, שלושה ילדים רוקדים, ופתאום מתגלה שחדר המועדונית הרגוע והילדותי הפך לאולם של מסיבה מעולה. הגיע כבר סוף היום והבנים שמכורים לפינגפונג מגיעים לקחת את התיקים כדי ללכת הביתה. כשהם מגלים את המסיבה, התיקים והבית נשכחים לגמרי והריקודים מתעצמים. הברייקדאנס שולט ברחבה- באטלים, תרגילים, עינטוזים- הכל ממיטב הסרטים הפופולריים האחרונים.
הבנות בצד, קצת פחות מוצאות את מקומן. הבנים רוקדים כמו שבנים אמורים לרקוד, איך אנחנו אמורות לרקוד, הן חושבות לעצמן. אחת המדריכות לוקחת את מאיה והן מתחילות לרקוד בזוג- סיבובים, הפלות, חיבוקים, סחרחורות. רונה רוצה גם. מאיה עולה על שולחן מאחורה ורוקדת משם, ורונה מיד אחריה, עולה לשולחן השכן. הבנים מזכירים קרב תרנגולים, מנסים לכבוש את מקומם כרגיל, הפעם באמצעות ריקוד- מי ירקוד טוב יותר, מי יעשה תרגיל מיוחד יותר, מי ינצח ב"באטל". מאיה משתמשת בכלים נשיים יותר כדי לזכות בתשומת לב ומנסה לרקוד כמו שסיפרו לה שבנות רוקדות. מצד אחד היא עדיין ילדה ואוהבת לרקוד ולהשתולל בצורה מצחיקה, מצד שני השפתיים מתחילות לבלוט החוצה ומבטים שהיא לא יודעת את פירושם נראים בעיניה. ככה רוקדים, עם העיניים והשפתיים.
המדריכה שלצידה חוטפת אותה מהשולחן ומסובבת אותה עד שהן נוחתות יחד על הריצפה. מאיה מתגלגלת מצחוק. היא כל הזמן מנסה לגעת, תופסת את היד, מסתובבת, ממציאה ריקודים משותפים חדשים. בסוף המסיבה היא נתלית על הרגל של המדריכה כמו דוב פנדה קטן. החיוך שבפיה לא ירד גם ביום המחרת. חיוך קטן ודורש- "זכותי להיות שמחה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה