סדר, אי סדר, בלאגן, כאוס. בוא נשחק עם זה קצת.
מזמן לא יצא לי לשבת בשיעור בכיתה. הילדים מיושרים. היתה לי חגורה לגב כשהייתי נערה. לנשים בתאילנד יש טבעות מתכת סביב הצוואר. הילדים בכיתה מותנים להתנהגות מסוימת. הכללים לא חרוטים בליבם, הם עושים מה שעליהם לעשות. בהפסקה, או אחרי בי"ס, החוקים כבר לא יתקיימו. הגב יתעקם חזרה, הצוואר ישמט- לא אומן שום שריר חברתי, רק היה את משחק בית הספר הגדול שכולם מתנהגים בו איך שאמורים להתנהג.
הפנינג אימה בקן, יום שישי השלוש-עשרה. זה קרה ביום שלישי השבע-עשרה, מאחר ויום שישי היה אכן איום מבחינת מזג האוויר. כל המסדרון חשוך, יש מוזיקה מפחידה ומטרידה, הילדים מחפשים את עצמם. מזל שיש כרטיסיות שמסבירות באיזה תחנות אפשר לבקר. התחנות חביבות, הילדים לא כל כך רואים לאן הם הולכים. התור במבוך הולך ומתארך ככל שהתורים בשאר התחנות מתקצרים ונעלמים. כמה ילדים מושכים דלת, דוחפים ילד, צורחים, משתעממים. הפנינג. קצת צרכנות לא הזיקה לאף אחד! לא בדיוק ברור לילדים מה אמור לקרות פה.
יש מכות בתור. אני מכריזה "זהו, אנחנו הולכים הביתה! כל החניכים שלי לרדת למטה". הרוב יורדים, אבל יש כמה מתעלמים וכך אנחנו נידונים לבלות חמש דקות ברחבה- רחוק מהמכות, לפני שנצא. צריך לחשוב מהר, הפיזור הזה כבר מתפרע להם בראש, מכות זה סימן שהבלאגן משתלט. מה אני צריכה? שהם יזוזו. שלא יתרחקו. שיוכלו להצטרף בכל שלב. שלא יעלמו לי. ושלא יצטרכו לדבר. "מחבואים עשר!" אני צועקת. המרביצן הקטן עונה "לא, מחבואים רגיל!". אין ויתורים "לא, לא, מחבואים עשר. קדימה". למזלנו יש את הילדה שנהנת מתפקיד המדריכה- "אני סופרת! מי שלא נוגע בי לא משתתף!". זהו, התחלנו. היא סופרת, הם רצים, מתחבאים, מתגלים, חוזרים והכל מהתחלה. אני יכולה לחזור למעלה ולקרוא לילדים המחוייבים לתור, בכמה דקות הקרובות ממש לא צריך אותי פה.
למשחקים יש הגיון הפנימי גאוני. יש להם יכולת לקשור לחוקים, להתנהגות, למצב חברתי. אתה לא נמצא באותו מקום, אבל אתה עדיין באותה הסיטואציה. משחק יכול להיראות כבלגאן אחד ענק, אבל זה סדר פנימי- בליבו של כל ילד- סדר מדהים, קושר ומאפשר.
מזמן לא יצא לי לשבת בשיעור בכיתה. הילדים מיושרים. היתה לי חגורה לגב כשהייתי נערה. לנשים בתאילנד יש טבעות מתכת סביב הצוואר. הילדים בכיתה מותנים להתנהגות מסוימת. הכללים לא חרוטים בליבם, הם עושים מה שעליהם לעשות. בהפסקה, או אחרי בי"ס, החוקים כבר לא יתקיימו. הגב יתעקם חזרה, הצוואר ישמט- לא אומן שום שריר חברתי, רק היה את משחק בית הספר הגדול שכולם מתנהגים בו איך שאמורים להתנהג.
הפנינג אימה בקן, יום שישי השלוש-עשרה. זה קרה ביום שלישי השבע-עשרה, מאחר ויום שישי היה אכן איום מבחינת מזג האוויר. כל המסדרון חשוך, יש מוזיקה מפחידה ומטרידה, הילדים מחפשים את עצמם. מזל שיש כרטיסיות שמסבירות באיזה תחנות אפשר לבקר. התחנות חביבות, הילדים לא כל כך רואים לאן הם הולכים. התור במבוך הולך ומתארך ככל שהתורים בשאר התחנות מתקצרים ונעלמים. כמה ילדים מושכים דלת, דוחפים ילד, צורחים, משתעממים. הפנינג. קצת צרכנות לא הזיקה לאף אחד! לא בדיוק ברור לילדים מה אמור לקרות פה.
יש מכות בתור. אני מכריזה "זהו, אנחנו הולכים הביתה! כל החניכים שלי לרדת למטה". הרוב יורדים, אבל יש כמה מתעלמים וכך אנחנו נידונים לבלות חמש דקות ברחבה- רחוק מהמכות, לפני שנצא. צריך לחשוב מהר, הפיזור הזה כבר מתפרע להם בראש, מכות זה סימן שהבלאגן משתלט. מה אני צריכה? שהם יזוזו. שלא יתרחקו. שיוכלו להצטרף בכל שלב. שלא יעלמו לי. ושלא יצטרכו לדבר. "מחבואים עשר!" אני צועקת. המרביצן הקטן עונה "לא, מחבואים רגיל!". אין ויתורים "לא, לא, מחבואים עשר. קדימה". למזלנו יש את הילדה שנהנת מתפקיד המדריכה- "אני סופרת! מי שלא נוגע בי לא משתתף!". זהו, התחלנו. היא סופרת, הם רצים, מתחבאים, מתגלים, חוזרים והכל מהתחלה. אני יכולה לחזור למעלה ולקרוא לילדים המחוייבים לתור, בכמה דקות הקרובות ממש לא צריך אותי פה.
למשחקים יש הגיון הפנימי גאוני. יש להם יכולת לקשור לחוקים, להתנהגות, למצב חברתי. אתה לא נמצא באותו מקום, אבל אתה עדיין באותה הסיטואציה. משחק יכול להיראות כבלגאן אחד ענק, אבל זה סדר פנימי- בליבו של כל ילד- סדר מדהים, קושר ומאפשר.
