מפגש

בהתחלה כשמכירים, יש תחנות מעבר.
אני יוצאת מעצמי, פונה ימינה, מגיעה לתחנה המתאימה
היום חניכה, מחר מורה, מחרתיים קונה במכולת.
את יושבת מולי, פונה שמאלה, ומגיעה
לתחנת המעבר שלך
את מדריכה, את תלמידה, את מוכרת לי קוטג'.
אנחנו נפגשות באמצע הדרך בין תחנות המעבר
אנחנו יודעות את הכללים.
את לא תתייחסי אלי כשווה. אני לא אנסה להבין בעיניים שלך מה מסתתר שם.
הדרך הסלולה בין תחנות המעבר
פתוחה לכל מי שתרצה לעבור. רק צריך לנהוג בנימוס
אפשר להשתמש בגוף שלישי, כבודו ידבר קודם.

בינך לביני, יש דרך קיצור
יש מפגש מיידי
יש שביל סודי ואסור.
יצרנו שביל נסתר, מצאנו פירצה בגדר ששמו בינינו, ניצחנו את כללי הנימוס!
אנחנו נפגשות
במבט, במילה, בנגיעה
צוחקות, לא נעלבות
רק תמצמצי ואת שם. ואני גם.

מזמן לא נתקלתי בבעיה שהתשובה אליה היתה כה ברורה
וכה בלתי אפשרית באותה נשימה:
איך מאלצים מפגש מיידי
איך הורסים את תחנות המעבר, מנפצים אותן, שוברים לא משאירים זכר
מתעקשים- עכשיו תיצרו דרך קיצור!! עכשיו!!!
אי אפשר אי אפשר עכשיו!
אהבה לא נוצרת בכפייה. איך היא נוצרת?
איך יוצרים כשהיא לא באה לבד?

ובנושא אחר
שהוא גם כן קשור
ביני לבינך היתה דרך קיצור
עכשיו באמצע הדרך יש פיל
שהחליט להתיישב ולא לזוז כליל
אי אפשר ללכת ואי אפשר לחזור
אפשר רק לצעוק "וואו, את שם, מעבר לפיל, את שומעת אותי?"
מה עושים בלי דרכנו האהובה והקרובה.
האם נוכל לסלול דרך חדשה?