מצוקה

ראובן

ככה קראו לו?

חוות הכשרה, קומונרית בקן ג' באר שבע, עדיין הרצליינית לגמרי.

טיול סוכות. מהקן שלנו יצא רק חניך אחד. ראובן, בחור גבוה, בכיתה י"ב. הצטרפנו לקן ערד נראה לי. אני יוצאת איתו, לפעמים נשארת בחניון, לפעמים מטיילת. ביום שאנחנו מטיילים הוא לא מוריד את האוזניות מהראש כל היום. מסתובב עם טרנזיסטור ושומע רדיו. כל הטיול. שאר החניכים צוחקים, משחקים. אני מנסה לדבר, לדובב אותו. הוא דבק באוזניות.

בלילה השני יש אירוע, ערב פסטינגב או משהו כזה. כולם עושים צחוקים, משימות מגעילות שכוללות צחצוח שיניים ושתיית מי הצחצוחים, מורלים ושאר דברים של תנועת נוער. אני מנסה לשבת קצת עם ראובן. בשלב מסויים אני לא מוצאת אותו. אנחנו על חוף בים המלח. אני מחפשת. בסוף אני מוצאת אותו על איזה מגדל, אולי סוכת מציל? יושב לבד. אני יושבת איתו. אחר כך אני בוכה.

עוברת חצי שנה. ראובן מדריך תרגילי סדר של ילדים בכיתה נמוכה יותר ממנו, משהו מוזר שקורה במקיף א' בבאר שבע. יום אחד הוא מתקשר אלי. מספר שאמא שלו ניסתה להתאבד? אולי יצאה מהבית והסתובבה כמו משוגעת? אישפזו אותה. אני, הוא והעו"סית שלהם נוסעים לרווחה בבאר שבע. עוברים בין שני בניינים. לא יודעת מה עשינו שם. אני הלכתי עם ראובן.

אחרי כמה ימים אני באה אליו הביתה. הוא ואמא שלו יושבים בסלון. בית קטנטן ממש, בשכונה ד'. הם מספרים לי סיפורים נוראיים על השכונה. איזה סיפור על פוליטיקאי שעבר שם פעם. ורואים מלא פרקים של "חצי המנשה".

בסוף הלכתי לצבא. לא זוכרת איך נפרדנו.

לחפש זיק של זיקה במרכז פתח תקווה

 "עכשיו, חבר'ה" יוצא לי מורה "יש לי חידה, מי יודע כמה שעונים יש על הקיר שלפנינו?"

הם יושבים על ספסלי הבטון, השמש בדיוק בזווית של להיכנס להם לעיניים ושל לא להפוך את עמודי הברזל המעוקם שיוצאים מהקיר לשעון. הילדים חמודים ומעצבנים, כראוי לתלמידי חטיבת ביניים משכונה הנחשבת חדשה וטובה בפתח תקווה. "שעון אחד! הנה, הגדול למעלה!"

"לא, יש עוד..."

"הדלת זה שעון!" הם מנסים "החלון הצבעוני!" "החור של המנעול!"

אני מתחילה בהסברים ההיסטוריים, בית הכנסת הגדול, הראשון, הידעתם? המבנה היחיד ששומר על שימושו המקורי כבר למעלה ממאה שנים בפתח תקווה! בנו אותו... פתאום מתחיל לדבר איתנו איש משונה, במכנסיים קצרות באמצע החורף וכיפה גדולה על הראש "ילדים של בית רבן! מה זה התספורת הזו!" הוא מדבר בקול רם, כמו הצגה "ילדים של בית רבן לא מסתפרים ככה! כה אמרו אבותינו.."

הילדים נשפכים מצחוק, מובכים, לחוצים "מה זה, הוא חלק מההצגה?" חושבים שאנחנו בשרונה, הצגות היסטוריות ברחוב. אבל אנחנו בפתח תקווה, פה יש סתם אנשים מוזרים שמסתובבים ליד בית הכנסת.

אני מנסה להמשיך ולהסביר איזה יופי המבנה והארכיטקטורה והשיתוף והערבות, אבל את האיש המלחיץ זה לא ממש מעניין, והוא ממשיך לדבר ולדבר ולדבר, עד שאני והמורה מוותרות והולכות לאתר ההיסטורי הבא שלנו, כיכר המייסדים.

בכיכר המייסדים, מנקודת מבט פדגוגית, מנסים המדריכים ליצר זיק קטנטן של זיקה, טיפה אחת שאולי תאיר את המושבה העבשה באור נעורים. "לכו לצלם את הבאר!" אין בדיוק, באר, יותר ברזייה, ועל הברזייה חריטה קטנטנה של באר. אבל משניהם יכולים לצאת מים, אז זו באר. "הצטלמו עם האבן של גוטמן!" כי גוטמן, מראשוני מלבס, כבר איננו, וגם ביתו, שהיה על אחת מצלעות הכיכר, הפך ל"באזר הקניות".

הם חוזרים, מראים את התמונות, ואנחנו מסתדרים במעגל למשחק. זיכרון האיש המוזר מבית הכנסת עוד הולך איתנו, אבל מתחיל להימחות. "תני שלושה שמות של... בתי חולים בפתח תקווה!" הילדים רצים, ולפתע חוצה את המעגל איש מבוגר, מדבר לעצמו בעברית-רוסית, ריח חריף של זיעה ואלכוהול, מבט משונה, אולי שיכור או משהו אחר. הילדים צורחים, לחוצים, צוחקים עליו ונבוכים! "מה זה הסיור הזה, לאן לקחו אותנו!"

אני לא מנסה להחזיר למעגל. יאללה, חוזרים לבית הדפוס. לא נעבור מול החנייה של היפר דודו, למרות עברה המפואר כמאפיית בומבי שעזרה לחלוצים בעלייתם ארצה. 

פמיניזם

מה אני שומעת כשאומרים לי פמיניזם

אני שומעת נשים

אני שומעת דיכוי וניצול

אני שומעת גבורה

אני יכולה לדמיין את קרן ישנה בסלון עם אמה על ספה נפתחת כששני אחיה הגדולים והמובטלים חוזרים שיכורים וצועקים לפנות בוקר מבילוי והולכים לישון בחדרים שיש בדירה הקטנה, כל אחד בחדרו והן על הספה. בבוקר הן הולכות לעבודה ולבית הספר.

יכולה לדמיין את אירנה, פעם בעלה היה מכה אותה, היום היא גרושה פלוס שתיים וסבתא בבית.

יכולה לדמיין את מירב בת ה-11 נכנסת למעלית עם בוני הכלבלב המרופט אחרי טיול צהריים ואיש מבוגר נכנס גם למעלית ומנסה לגעת בה והיא דוחפת ובורחת ומספרת להורים.

למה אני לא רוצה שמפכ"ל המשטרה או מנכ"ל המשרד לביטחון פנים שלי יגיד הערות מיניות לאורלי אינס

זה לא זה ששיקרת בחקירה שלך

וזה לא זה שעברת או לא עברת על החוק

אם המשטרה, החוק ושומריו בישראל, פועלים על פי הגיון של ניצול

אז אין לי סיכוי.

"אה, סליחה גבירתי, חכי רגע עם ההערות האלו שלך, יש לנו פה מרדף משטרתי לנהל"

גם המשטרה, כמו כל השאר, הולכת עם ההיגיון המנצל: אם אתה יכול- תיקח. מה אתה פראייר? ואם זה ההיגיון שלכם, אני לא ממש רוצה שום שירותי משטרה שלכם.

כי "יחס לנשים" זה לא רק יחס לנשים

עילוי משטרתי- אם זה עילוי, אז מה זה משטרה. הדברים אינם נפרדים, אין את אזור העבודה ואזור ההטרדה. אם ניצול הוא קוד מקובל, הוא יצטרף בכל מקום. זה אומר משהו על כל מי שאתה. אם אתה מטריד נשים, אז או שאתה לא ראוי, או שהמשטרה זה גוף איום ונורא שהניצול שוחה חופשי בעוריקיו.

מצד שני, זה מה שמדכא בקפיטליזם. כולם מנצלים. למה ששומרי ביטחון הפנים שלנו לא יצטרפו לחגיגה. החוק הוא ביטוי רק למה שנחשב מוסרי בחברה, אבל לא למה שצודק.

פמיניזם וזהות

אומרים שמאסלו יצא מהאופנה

אבל אני מרגישה שפמיניזם זה רק באופן מסויים בשבילי עניינים של זהות

דבר ראשון זה לנשום. אוויר לנשימה. לשרוד.

דבר ראשון שלא ינצלו

דבר ראשון להיות יכולה להתלונן. לחשוף את האמת. לעשות לי מקום. להתנגד.

ביום אחר נראה מה אני רוצה להיות

מקרה מצער מגיע לעולם אחר

הגעת הביתה במצב עגום

הצעיף ביד אחת, קופסת סופגניות מרולדין בשניה

וכלום על הגב. רק דמעות ירדו כשנכנסת.

"גנבו לי את התיק באוטובוס. כל החיים שלי היו שם!

הארנק והמחשב והאוזניות והספר

והתחבושת האלסטית והכוס של הקפה והקופסה של הקפה

והכובע צמר והמפתחות לבית והמפתחות למשרד והמפתחות להורים והקלמר החדש והתיק עצמו

והיומן!

אישה אחת ראתה אותי בוכה ונתנה לי את הסופגניות שלה.

'חברה שלי היתה רעבה אז היא לקחה ביס לאחת מהן' ככה היא אמרה"

הדמעות זולגות עוד ועוד.

כיוון תכליתי של עשייה, תחושת יעילות מדומיינת, זה מה שנדרש כרגע

"קדימה, נלך למשטרה, נגיש תלונה, נבטל את הכרטיסים, נזמין חדשים, נתקשר להורים, נעשה כמה דברים."

מתיישבות מול השוטרת בתחנה. "ספרי לי מה בדיוק קרה".

אחרי עשר דקות של דיבורים היא שואלת "אז מה בדיוק נגנב לך?"

"מלא דברים. כל החיים שלי. הארנק המחשב האוזניות הספר התחבושת האלסטית הכוס של הקפה הקופסה של הקפה הכובע צמר המפתחות לבית והמפתחות למשרד והמפתחות להורים והקלמר החדש והתיק עצמו. והיומן. ועוד דברים ששכחתי"

השוטרת מתקתקת במהירות מפתיעה ומפגינה כישורי הסתגלות מרשימים לבנייה בציפורניים.

"אני מנפיקה לך 'ערכת גניבה מגניבה' המכילה:

שובר למשרד הפנים והתחבורה- צלמי ושילחי להם בווטסאפ ותקבלי בדואר תעודת זהות ורישיון נהיגה חדשים. באם תאלצי לגשת למשרד כלשהו, תהיי זכאית לקפה ומאפה בזמן ההמתנה.

כמו כן את מקבלת כרטיס אשראי זמני, מוטען בסכום סמלי, לכל צרכיך ביומיים הקרובים,

והחשוב מכל, תו זהב ממוחשב. סרקי את הברקוד שעל התו ובעזרתו תוכלי לבחור באינטרנט ולקבל מחדש את כל הפריטים שנגנבו לך.

את מקבלת גם יום חופשה מהעבודה לצורך סידורים ואירגונים.

כל הטפסים הדרושים לך נמצאים כאן בפנים. בהצלחה"

השוטרת מגישה לנו בובת ג'ירפה עם ריצ'רץ' בבטן. אנחנו בודקות בבטן שהכל נמצא שם, מודות לשוטרת החביבה וחוזרות עם הג'ירפה תחת הזרוע.

"נקרא לה בוסי. בוסי, רוצה סופגנייה מרולדין?"